רשמים וסיפורים מרגשים במיוחד שכתבו מתנדבים שסיימו את תקופת התנדבותם
מוננה מוננה
סיפור שכתבה לילה קרן Laila Keren בעקבות רשמים מההתנדבות בבית היתומים באוסינדה, אי בוסי, אוגנדה 2013
מהי אהבה? שאלתי את ג'ון בעל העיניים המתוקות והעמוקות שכל כך צמא למשקה שאינו בטוח במרקמו ריחו או אפילו טעמו.. "תחושה בלב" הוא ענה, כששאלתי אם התקף לב נחשב אהבה, התחמק והסיט את המבט.
המטיף בעל החנות הקטנה שממול למסעדה הקבועה שלנו, הגדיר מיד את האהבה לאלוהים ולבנו שנצלב למעני. סיפרתי על הילדים היפיפיים והחכמים מהי האלוהי באגםועל לבי הקטנטן שנקרע על עצם המחשבה אודות התלישה מהגידים החזקים שנרקמו איתם.. גידים ועור ליצור קטן שסופו להתעופף.. סיפרתי על החלב המתוק הזורם מעטיניי בצורת משחקים אין סוף ותשומת לב מעמקי נשמתי, סיפרתי שאהבה היא כואבת ומצלקת ואלו בעצם הציורים על עורי הרגיש העדין והנא.. כמה דמעות החלו לזלוג ולהגשים איזו עננה אפורה שנוצרה לפני כמה ברקים.. הנפש זרחה וחיממה את כולנו, אז דילגנו לנו בעדינות שובבית מסיפור אחד לאחר וכך קשת הצבעים מצאה פינת חמד להיחשף בה..
המסעדה הקבועה מורכבת מכמה שולחנות וכסאות קש מחולקים בין הרחוב המלוכלך לחדר הצבוע בצבעי קפה וקסאבה(-מואוגו). פינה מתוקה להרוות ולהשביע את הנפש חסרת המנוח בהפוגות מגן העדן ששמו בוסי.
אחת העובדות היא בחורה בת שני עשורים שחוותה מספיק לארבע. היא שמה לב לפעמינו המפיקים יין במקום להיקטף הלאה והחליטה הפעם לזמננו לביתה. באמת חביב מצידה, בייחוד כי החוב כבר היה גדול והליל זמם להגיע ולעטוף בחום עדין. והזמן כהרגלו משחק תופסת. ובכן, התדיינו והחלטנו לבלות לא רק את היום בכסאות אלה, כי אם גם את השעות הקרובות במנוחה בכסאות דומים באנטבה (כיסא בלוגנדה).
כמה מחולות גררו רכיבה עלהאופנועים הצבעוניים הקרוייה בודה- בודה או פיקי פיקי אל עבר בית החן הסגלגל. שמה בניסיון לכבד ולשלם על כל הנתינה- רציתי לספר על מילותיו של הבעל וחדירה אל עיניים, אבל מרוב התרגשות שברתי את הכלים ושוב שפכתי ופיזרתי את כל המתוק, כמו תמיד, מסביב במקום להמיסו כראוי בכוס המלאה שלי.. אחרי סעודה קולחת ומקלחת סיעודית פרשנו כל אחד לפרשת סולם היעקוב שלו.. למחרת התעוררנו לאותו מזג נעים ומבין לו הזענו אמש והמשכנו בשירי הלל ובסעודת פירורים משולחן מחשבותינו בסוגיית האהבה על סוגיה, אוליי דרך אמונה בהכל סביב ומסיבה זאת חזרה בעצמי הסבוך ובמסובין שלו..
חן ורחל המקסימים ליטפו את צבעיי בעדינות כה רבה שצמרמורת קלה פצחה בנוצותיי.. הענקים העניקו לי כה רבות, שחזרתי למקום אליו אני ראוייה- אוסינדה- נשפכת בעטיפה רטובה מההליכה מבור מי התהום. תהומות האהבה. חזרתי אזיי בשעות הצהריים המאוחרות והילדים לא רצו ושעטו כבדרך כלל- כי לא ניתן להכליל בהכללות- כי הכל משתנה ומשנה צורה- וכעת גם הילדים וגם אני הפנמנו שאהבה טבעה להתחלף ולהחליף, להפוך לגולם או לפרוש כנף, לנבול או לנבוט לפרי, או להפוך למינרלים לאהבה אחרת, טבעה של אהבה לתבוע לטבוע ולהתמוסס לעסיס על מנת להמשיך ולהתסיס, להתפרס ולחולל, להמשיך להתנוסס ולהשתולל, בין רוחות היום והליל.. דוד גיל שהתעקש ללבוש ולהעטף בראציונל אמר -"אהבה היא הכל", ואני אומרת בהשראתה של הדודה יובל, שאהבה היא הקול שמבטא את המשכיות הקיום..
קיום של מה? של הבטחות רחבות ידיים וחלומות ארוכי ענפים.. "יום אחד אני אכתוב עלייך ספר!" הבטחתי לילד השוקולד מנטה. עיניו המעט מלוכסנות ומלאות התבונה מביטות אל האפוק בחיוך, אפו הסולד אינו סולד מאף ריח מלבד התבלינים שהתרגלתי אליהם לאחרונה- כמו הריחן. גומותיו ניכרות בעת ריצה מרובה או מילה מלווה בחיבוק. ניביו הלבנים והיפים טרם נהרסו מהעולם המתוק שמחוץ לגן העדן. צבעו מר אך לבו כגברת, ליבי אליו נכמר כל אימת שאני עוברת, הוא תמיד דואג ומבשל ובכדור לעולם לא כושל, גמיש כאיש בידור ואינו מתרשל.. עניו שהכל קולט וביישן שבהכל שולט בעזרת עיניו וחיוכו שבולט על כל שיניו.. הוא והציפור הכחולה שציוצה מזכיר דגדוג אוהב בבטן..
ואני כל כך מתקשה להאמין שאני ראוייה לכל החוויות בהווייה, עם העיניים הכה רוויות, כה נוצצות מהזכות לקבל ומוצצות איזו איכות מהזמן המתבל את הרצוי והזמין.. אוהבת כל כך ורוצה שלהכל יערב, מתאכזבת שהכל אורב לי בכוון מערב, בשקיעה צבעונית וחמה, עם נגיעה תמהונית ורמה- כשל להב לוהט בשדה הקרב- כך לבי הבועט מתבדה ונצרב- כשמתקרבת לארמונות מתוקים בחלומות רחוקים- כמשתקרבת לחיות הבר הכלואות בטיפות הענבר שזולגות לאורך האדן והמשקופים בין הצריחים לזכרונות השקופים..
איזה משקה משכר גרם לי להשאר ולשבת בספה בגוון קרם דה לה קרם, בה למדתי להנביט סוגים שונים של נבטים, מפירות חמוצים בעשרות ערוצים, ובננות פראיות וכתומות, דרך חקלאים חרוצים ואוזניים סתומות, ופרחים ליליים וצרכים עילאיים שנגלו כשוליים.. כמו השעועית אני מטפסת על ענפים מעץ הגבולות-בין קוץ אחד לאחר אני מגלה להבות שפורחות ומהן יום אחד יווצרו עצים חדשים, יגדלו ויפרחו להם עוד גבולות.. אז בשחר אחד צבעוני ומבין במיוחד, קמתי ונסעתי העירה ללא חשש או מושג כרגיל.. טרודה ומוצפת בזרמים עזים של אהבה מפסגות מתוקות, התיישבתי במשאית פתוחה בה נישאים נוסעים בזול ובקור- וחייכתי אל השאר- כטיפת חלב בעיסת קקאו, נוצרה אוירה מתוקה וחמה, כה חמה שהזהירות התעופפה ונפלה לה תוך נסיעה החוצה..
סניור שואלז, סמאקולה, התלהב מרוח השטות שלי והחליט להפליג איתה רחוק כל כך ששכח איך לנווט חזרה, כאב והתפלל שהשעשוע האהוב לעולם לא יעזוב, שאשאר כאחת מהעדר לנצח. כי לבטח לא אחזור. "פרה פרה", לימדתי את כל הילדים שליטפתי.. בשפתם פולה מפולה או פולה פולה.. לאט, תבינו שהכל משנה צורה ומתחלף ומפנה מקום לנס הבא להתנוסס מעל הסיפון.. לאחת הפרות של הגן העדן קראו מוננה מוננה- משמעות השם היא גדול גדול.. היא חזקה וקרניה חדות והיא מספקת חלב כאוות נפשה ויודעת כיצד לסרב וכיצד להציב גבולות, אז הערצתי אותה, היא הייתה החביבה עליי. ולכן סמאקולה קרא לי מוננה מוננה. בכדי שהלב יכאב פחות ויתחזק הטתי את זרועי ונתתי לו לחרוט את הכינוי הזה. כל העיניים שהבחינו בכתובת הבינו מיד וליבם כעיניהם פרחו משמחה וחפץ לב..
ואני מדממת ומדמה את את הפתרון הסופי למדיניות האפרטהייד המובהקת בראשי הקודח- איך משלבים ללא הבדלי גוונים??? יותר מ50 גוונים של אפור שמלמדים אודות הכפור.. אני עודני עוף נע ולבן שמחכה להצלות מעל האהבה הבוערת על מנת להשחים, אני ממשיכה להגיד לי, ממשיכה לטעום ולטעון שיש זמן עד שנסיר מן המדורה.. נרדמתי וחלמתי על דרך סגלגלה עם רמזים ירוקים, רמזים של שלווה עמוקה עם זרמים כחולים, בוהקת באדוות קטנות שנוצצות באור השמש החמימה.. הדרך מכאן נראית קצת יותר ברורה, קצת פחות מעורפלת, אני מסוגלת להבחין בפיתולים אחדים במורד השביל הסבוך המוביל בנתיים אל עמק השווה.. המכתש המפורסם לא נראה רחוק כל כך מהזוית הזאת, מצוק התקווה..
היא התעוררה לתחושה עזה שלא חשה מאז שזוכרת את עצמה, מעין גודש באף מגעגועים, כל כך הרבה חוויות כה גדושות שדשות בסמיכות ומפריעות לנשום לרווחה, הרצון להעניק ולתת ללא גבולות הביא אותה בשלישית לפעוטות כהי עור ובהירי מחשבה. מילותיו של אגור בן יקה מהדהדות כפטה מורגנה ממסע עתיק ארוך ויבש. ברי מזל כולנו, אבל משום מה רק לה- לנאסריאן- ניתן השם, שם- באותו אי רחוק של פנטזיות. באיים אחרים הרים אימתניים מאיימים לדקור ולקרוע את כיפת השמיים, באיים אחרים גלים כחולים ועמוקים מאיימים לשתוף כל חסר חולייה מחוף המבטחים.. ושם הבינה נאסריאן את משמעות הסיפוק- המעגל האינסופי שאינו נגמר- סופרנובה של אהבה, שמתחיל מהזרימה הפנימית ששותפת ושוצפת בהרבה נחלים רכים וחלשים וזורמת דרך נהר רחב ואדיר לעבר אגם עמוק כל כך שהקרקעית לא מוכרת..
"'מה היה מיוחד בה?', 'האנרגיה- היא הייתה מלאת אנרגייה'", משיב הגבר חמור הסבר בחלום בהקיץ, לזקנה הנעימה שמהנהנת מרימה גבותיה ומחייכת בשכנוע תקיף שלא משאיר ברירה.. אני מכריחה את עצמי להשאר ערנית וערה! .. לפקוח את החלונות ולהביט אל מעבר לחדרים בליבי.. "אשה אולנג, אלקה ריין (תודה לך קשת בענן), נאסריאן יהיה שמך", המשמעות היא בת מזל, כה אמר ג'ון המסאי, חבר של ג'ון הלוחם שהדריך אותי. אל תתעייפי, תמשיכי לתת להכל להעניק לך.. לפרוש כנפיים צבעוניות, להתפרפר או להבין מהי אהבה של צ'יטה? אפריקה לימדה אותי לנהוג באהבה, לדעת לחלוב- לשאוב דם מהעורק הראשי ולערבב יחדיו, כך להמשיך לשעוט במישורים ובגבעות.. ג'ון הסוחר השיב לתלונותיי שרוחות הנתינה לעולם אינן באות על סיפוקן ( רעיון שהכרתי מרוח קדים שריעננה אותי בעבר), ועם אהבה אין גבולות, הלב, אמר ג'ון הסוחר, "כל לילה מתרוקן וכל יום מתמלא אט-אט, פולה פולה", בכדי להיות רווי יש לשאוב בעמל רב מתהום הנשייה את מקור החיים..
טרוור, שהפך אחד מחבריי הטובים בבית התומים, הביט אליי בעיניים מלאות עומק ומבריקות מפשטות, "אני יודע את התשובה, דודה, אהבה היא אמון..!" מסר ששב ומזמזם ליד האוזן, לא משנה כמה אנסה את ראשי להניד..
האמנתי לשותפי לשיחה, כשהביט אל עיניי ובת הצחוק שהמתיקה את הגוש התפל הזה של אבקת פוליטיקה מבושלת במי הסטוריה, נעלמה כלא הייתה, "אהבה היא אחריות" הוא סיכם בכובד ראש. הרצינות הרבה שלו, של שותף המחמד, שעתה עטה חזרה את מלבושו כמנהל פיסת היער בה התמקמתי לתקופה, גרמה להבנה לחלחל וליצור נשיקה מספקת של נטיף וזקיף, כך שכעת שער נראה אל דרך מוארת מהמערה הכחולה שלי. ובכלל רוב הזמן התבדחנו, אבל כשהתבקש להגדיר אהבה, הו אז הסיר את משקפיו וענה בעדשות כנות. תחושת שליחות אז הציתה את הסילון ברגליי הפועות, אם כן- אלחך יותר עכשיו שאהיה שבעה יותר אחר כך..
יריית פתיחה למירוץ מתיש חזרה אל בית היתומים הקסום, דרך מקורו של הנהר הגדול, מקורה של אבן הפיסול המפורסמת ומקורן של הציפורים הסגולות צהובות שחיות בקרב האריות והנמרים.. אני מעט עייפה ומותשת מכל הנהרות היפיפיים והנערים והפיות, כל כך הרבה אהבה מציפה אותי שאני מרגישה שאוליי אני זקוקה לשנת שמיטה. אדישות מתחילה לכרסם את הפירות ומחמיצה את ריחן המתוק של ניצני החוויות הבאות. וכבר לא נוח ללא משענת, או עם משענת קנה רצוצה, והמבחר המגוון של המשענות המרופדות יותר ופחות וצבעוניות יותר ופחות, והקול של כל אחת כל כך מושך, שחטפתי אוליי איזו מחלת ים, אני רק רוצה לשבת. להשאר קצת מאחור. שלום, אני חונה, ואני לא רוצה שתלוו אותי הלאה.. לא שיש לי אשליות בקשר לססה (עכשיו בסווהילית), גם שם לא אהיה לבד. כי אהבה היא אנקול, מתלה לכל מה שאנו מתעטפים. כך שלא משנה מה אעטה, האהבה תהיה רקומה בי לעד, כמו אותם כוכבים שרקמתי לסניור שואלז על המעיל שהשארתי לו. לאפריקה הפורייה יש את הכשרון להאכיל את הרעב במה שתל. מאמא אפריקה תספק לך בדיוק את השיקוי או התרופה שייחלת.
מעומקי האודם המכושף נסעתי דרך הצמיד הזהוב אל היד המסמנת שלום, קריצה גבוהה שמתובלת היטב במלוא הגוני. יד קרה מעין חמה סימנה לי לשוב לבקר אם אחפוץ, אי שם מעבר לגבעות מאובקות וקורקבן נוצץ- שגובל באוקיינוס של אפשרויות חדירה. בתזוזה היא נראית מושכת מכל זוית, לכל מפרק משמעות וסיבה, כל איבר מחוזק כל יכול, כל פיסה שונה, ככל שמתקרבים הנוף מענג יותר ויותר, לכאורה כל כך פשוטה, טהורה, חלקה, ולמעשה יש בה כל כך הרבה חספוס, חוכמת חיים שאין לה מחיר, צבועים אותה בעושר שאף מילה לא מקשטת דיו. כל המלים בעולם, בכל השפות, לא ישזרו שרשרת יפה מספיק לתת לה, בכדי לקבל את ידה, שמושטת בחפץ לב. היא מכילה כל כך הרבה עומק שנדמה שלעולם לא אוכל לספק אותה. היא לא מפסיקה להפתיע ברמזים חזקים ועבים שמפרים אותי בתובנות.
אילו רק יכולתי לתת לך את כל כולי, שתחשפי בפניי את סודותייך הכמוסים ביותר, את התעלומות הנוצצות בעינייך, אילו רק יכולתי לגעת בך, אפריקה, באותה צורה שאת נגעת בי.. לתת לך את הסיפוק שקיים באיפוק שאת לימדת אותי. אילו רק הייתי יכולה לקטוף ולכרות ממך את את המרגוע והשלום, להם כה ייחלתי בבית, כשרק התחלתי לקרוא אותך, לו רק יכולתי לתת לך את הכל בניסיון חסר המשמעות הזה למצוא משמעות לחיי.. מאמא אפריקה מספקת מזור לכל מחסור.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
המתנה הגדולה
נכתב ע"י המתנדבת טדלה טקלה שהתנדבה באוגנדה בספטמבר-אוקטובר 2012
המתנה הנהדרת שקיבלתי ליום ההולדת { 28-9-12}היא האפשרות להיות בבית היתומים ב"לייק ויקטוריה" באוגנדה באי קסום. יש שם 160 ילדים קטנים מאוד עד גיל 18 -19 בערך. יש 10 בתים שבכל בית יש אם בית שהיא אחראית על הגידול והחינוך , מי יכולה להיות אמא ל12 ילדים קטנים באהבה גדולה? במשרה של 24 שעות יום יום שעה שעה ? כנראה צריך להיות עם נשמה גדולה וטהורה ואהבה יתרה. היכולת והזכות שניתנה לי להעניק אהבה לילדים בעולם משמח אותי מאוד, זה מדהים כמה אהבה מקבלים בחזרה ואני רק שבוע שם ...
בערב שישי ערכנו ארוחת שבת עשירה מאוד . הזמנו את מייקל שהוא בנו של מייסד בית היתומים . עשינו קידוש ושרנו שירי שבת. בשולחן יושב אתנו בחור נוצרי סיטואציה מעניינית ,ברקע מתנגן זמירות והלל בזעקות לשמיים של הילדים מתוך הכנסייה. תחושת ההרמוניה שהיקום מסוגל ליצר מדהימה אותי כל פעם מחדש.
ימי שבת שלנו התחילו מוקדם מאוד על הבוקר ,ויוצאים לדוג, מתרגשים מחדש מיופי של בריאה ,ההתמזגות של השמיים והאגם רגע לפני שהשמש מתחילה להעיר את העולם לעוד בוקר מדהים ביותר .. לאחר מכן אנו עובדים בשדה מצטרפים לאחת האימהות עם הילדים שלה. מדהים לראות את יחסי הכבוד שיש ביניהם, כל אחד יודע מה המשימה שלו ואת המיקום שלו בשדה ,אין דבר כזה שמישהו יושב ומתבטל.
מעורר השראה ,מה זה החינוך המדהים הזה שקיבלו ? של כבוד, אהבה, ואכפתיות בשקט ובשלווה.
העזרה שלנו בבית יתומים היא בעיקר :בבית הספר לעזור בלימודים ,שיעורי בית ,והחשוב מכל לתת חיבוק ויחס אישי ואהבה והרבה אהבה...עזרה בבניית כנסייה באי אחר.
העמסנו את כל הציוד הדרוש למשימה , כרגיל הילדים שבאי עזרו לנו לתקתק את העסק.
המיוחד הוא שלמשימה זו נשלחו, נוצרים, מוסלמים ויהודיות ששטו בסירה.
יצאנו כולם מהאי שלנו לעבר אי אחר באזור, שבו היו זקוקים לעזרה בבניית הכנסייה .
הגענו ועבדנו יחד עם אנשיי האי הקטן, כל הילדים באי הושיטו יד ועזרו ללא הפסקה. בניית הכנסייה הייתה חוויה מדהימה ,התקבצות של כל הדתות.
דיברתי עם המוסלמי ושאלתי אותו מה הוא חושב על זה שאנחנו בונים כנסיה? והאמת התשובה שלו הייתה מקסימה הוא אמר שיש אלוהים אחד וזה לא משנה איפה הוא מתפלל בכנסייה או במסגד. יפה לראות את האחווה האנושית שקיימת בכל מקום. מי אמר שלא ניתן לחיות יחד בהרמוניה ?
האם רק גורל משותף הוא פתרון לנפרדות?
אני מאחלת שנפסיק לחיות בנפרדות ונתחיל לחיות באחווה ואהבה.
I have a dream
מביטה לעבר קיר החלומות של כיתה ג' באוגנדה בבית היתומים , בציורי החלומות מציורים בתים, רופאים, אחיות, שוטרים חיילים פרחים ופרפרים .
24 מתוך 30 ילדים ציירו בחלום שלהם בית בכל מיני הקשרים .אני מזכירה מדובר בילדים בני 8,9 גג בני 10 , מדהים לדעת שסוגיית הבית זה משהו שמושרש בנו כבר מילדות, האם הילדים באמת מתכוונים לבית שמסמל יציבות? שורשים? עבר? המשכיות ועתיד?
סוגיית הבית בבית יתומים היא בוודאי יותר קשה , ויותר משמעותי שמדובר בילדים קטנים , שבגיל צעיר כל כך מתמודדים עם אובדן של הורים. ואתו גם את קורת הגג שאמורה להגן עליהם מהשמש החמה, הגשם , ומרוח סערה...
האם בתמונות שבהם צירו את החלומות שלהם הם באים לומר אמירה חשובה ? שלא משנה באיזה מקצוע נעסוק איפה נהיה ,ואיזה חלום צבעוני ומושלם יהיה לנו בלי בית החלום אינו מושלם..
אני מוקפת בילדים הקטנים האלה ויודעת שהבית שאני מכירה מאוד שונה . דרכם אני רואה שהבית בגיל צעיר ובכל גיל יכול להתמוטט ולקרוס מכל מיני סיבות ,מוות, שרפה, מצב כלכלי ועוד 101 סיבות.
הילדים המקסימים האלה כל אחד והסיפור האישי שלו כואב יותר, עם כל זה עדיין עומדים על הרגליים מחייכים עם שמחה ואפילו מעזים לחלום. חלומות שמסמלים את האלוהים שבבריאה.
חלומות צבעוניים יפהפיים מעולם המושגים שלהם. חלומות שמופיעים בהם שמש, פרפרים , ופרחים. שמסמלים את ההתפתחות והשביל שמרמז שהדרך ארוכה אך הכי חשוב זה הצעידה בדרך..
אניפה,
בימים האחרונים אניפה לבושה בבגדים קרועים מאוד , אני מביטה בה ורואה שעצבות בקרבתה רואה את התאבלות על האובדן הקרב ובא. אני מחבקת אותה חיבוק ענק שמדבר ושובר כל מחסום בעולם. אומרת לה שאני אוהבת אותה ואני אמשיך ללוות אותה תמיד, הנשמה שפגשה אותי והתקשתה לעזוב מרגע שנקשרו הנשמות שלנו יחד. אניפה מיוחדת במינה עם הרבה חמלה עבורי , היכולת שלה לנסות לתקשר איתי למרות הקושי הרב, הרצון להסביר לי ולספר לי הכל , המכתב שכתבה לי אחרי שבוע באי ריסק אותי. המכתב שמספר הכול: "אני אניפה ואבי נפטר ,אני בת 9 וחצי ואני רוצה להודות לך על שאת אוהבת אותי ".
הציפורים והפרפרים שהיו בציור זה זיכרון שהיא תמריא לשחקים ותכבוש כל דבר בעולם.
אני ואניפה תמיד היינו מלוות אחת את השנייה הביתה יום היא יום אני, היינו רבות מי ילווה את מי , בימים שלקחתי אותה הביתה היא היית מבקשת ממני לעצור רגע לפני ונפרדת ממני לשלום. אתמול שאלתי אותה למה? בהתחלה כיבדתי את רצונה ,היא אמרה משהו על אמא שלה אך לא חפרתי בנושא.. חיבוק ענק ונשיקת לילה טוב.
לפני כמה ימים אניפה סיפרה לי שהיא רעבה והאמת בגלל שהייתי מוקפת במלא ילדים לא התייחסתי למה שנאמר עד שהיא התפתלה מכאבים וכולם ניסו להבין אותה אך ללא הצלחה, ניגשתי ושאלתי והיא ענתה לי שהיא רעבה ,כאב לי מאוד שלא התייחסתי בהתחלה. לקחתי אותה והכנתי פרוסה ,ניסיתי למחול לעצמי שלא הייתי ערנית, אניפה הנשמה הגדולה שמוצאת אותי בכל פינה באי , היד שאוחזת בי חזק אני מנסה להקל על הפרידה ומנסה קצת להוריד הילוך. האם זה נכון לא יודעת.. הנשמה שלמדה לשיר, את הנשמה שמאירה...
אני אוהבת אותך ונשמתך תישאר עם נשמתי לעד.
נשיקובה ,
ביום הראשון שהגענו לאי כבר בסיור שנערך להיכרות של איפה כל דבר נמצא, המבטים בינה לביני לא פסקו, מבט שמספר הרבה מאוד, עיניים קטנות שמביטות בי בתלייה של חלומות .
נשיקובה , היא אחת הילדות בגן ושם ניתנה לי האפשרות לרקום עמה קשר מיוחד באמצעות מבטי העיניים תקשרנו . השתדלתי להעניק לה אהבה לשחק איתה וללמד אותה בגישה עדינה יותר תוך עידודים ופרגון תמידי.
בימים האחרונים היא אלימה יותר כלפי הילדים שבגן. וקשה להרגיעה אותה , היום היא התנהגה בצורה שלא ידעתי מה לעשות ,לקחתי אותה וחבקתי אותה ופשוט ניסיתי להעביר לך את כל האנרגיות של אהבה ורוגע ושלווה .
קשה מאוד לדעת שהיא לא תקבל את הטיפול הראוי לה ואת היחס שיעזור לה, תשומת לב ודרך מקצועית יותר בכדי להשלים את החסר ,היא ילדה שיש לה בעיה במערכת הגדילה היא הגיע לבית יתומים לאחר שנמצא כהומלסית לכן גם התזונה שלה לא תקינה .
לקחתי אותה היום לצייר ציור מול האגם בכדי להרגיע קצת את הנשמה שלא מוצאת שקט ושלווה .
תפילה שבלב.
אתמול היה יום מיוחד, בשעת ערב שחקתי עם הילדים כדור-סל, משחק כייפי ומהנה מאוד. כרגיל הקשר שאני יוצרת הוא בשפת העולם ,שפה מדהימה ביותר שפורצת כל מחסום שבעולם. באמצע המשחק הגיע אחד הנערים ואמר משהו שאני לא הבנתי ,הוא קרא לכולם להתכנס בכנסייה , ברקע כבר נשמעים תופים וצלילים מיוחדים, בלווי של שירה .הבנות פתחו חצי מעגל סביב אחת הבנות שפצחה בשירת הלל, קול מדהים נשמע.
כל הדברים פשוט מתרחשים בלי הרבה מילים , הדברים פשוט קורים והאמת זה מדהים אותי כל פעם מחדש .איך זה קורה ? ילדים קטנים שתוך שנייה מתקתקים הכול. הצלילים יוצרים מנגינה נעימה ועוצמתית. שרו שירי הלל והודיה בקול מצמרר ומרגש.
החושך כבר ירד אך הנשמה האירה את כל הכנסייה. אחת הבנות הובילה היא הייתה כמו חזן אצלנו ושרה בעוצמה ובעיניים עצומות. עם קול שנוגע בשמיים ובכל נשמה שעמדה.
לקחתי את אחד התופים והתחלתי לתופף , בהתחלה עמדתי במקומי ולאל לאט הצלחתי להתחבר לדבר היותר גבוה ממני.
התחלתי לתת לצלילים להוביל אותי בקצב ובזמן שלו .
העיניים הקטנות עם הנשמות הגדולות מסתכלות עליי בהתפעלות, איך אני משתלבת יופי בחברתם.
כל הנשמות בחדר הסתובבו בחלל הענק וכל אחד דיבר עם אלוהים. לא בלחש אלא בקול.
לפתע המילים יצאו מפי וביקשתי שכל התפילות של "התינוקות" שישמעו, שיהיה מי שישמור עליהם ויגן עליהם .
אלוהים הלוואי שבעולם שיצרת יהיה רק טוב. שכל דבר שמגיע לעולם יהיה שיעור, שנלמד ממנו ונדע להיות תלמידים, שנדע להודות בטעויות שלנו ונדע ללכת כל הזמן לכוון האור , שהאהבה תהיה חלק מהיקום הזה והלוואי שכולם יזכו לה. ההרמוניה שהיקום יוצר מדהימה אותי כל פעם מחדש!
פרידה
שעת בוקר מוקדמת, השמש עדיין לא הפציעה תחושות בטן מעורבות. היום הוא יום עצוב אני עוזבת את האי, הבית שלי בחודש האחרון. המשפחה המורכבת "סבא סבתא, 16 אימהות, 160 אחים, 2 דודים ו3 דודות (אנחנו מתנדבות) שמישהו חסר אנחנו לא בהרכב מלא (לפי עמנואל צייד הצרצרים) .
השמש מתחילה לצבוע את השמיים בגוונים מטורפים וקריאות של שעון מעורר טבעי ע"י הילדים נשמעים. זעקה לה' להודות לו שקמו לעוד יום. ברקע קריאות של תרנגולות קוקוריקו ושקט מטורף.
יצאנו לשבת על שפת האגם פעם האחרונה ,הזריחה המדהימה לאט, לאט התכסתה בעננים אפורים גשם שטף את האי. ביום הזה אין מי שלא בכה מאושר משמחה או מעצב . אפילו היקום הצטרף לדמעות ולבכי החריש של הילדים .הרגע הזה היה כל כך מקודש ששום גירוי ונסיבות לא הזיזו אותנו מישיבה מול האגם. כמו תמיד יש ילדים שלא משנה באיזה שעה ביום תמיד ימצאו אותנו בכל פינה. נשיבוקה , ניגשה אלנו והשתמשה באוצר המילים בעברית שיש לה: תודה ולחיצת יד. עם העצב בעיניים לא יכולתי להביט בעיניים שלה ,חיפשתי לאחז בשמיים שהתמזגו עם האגם והפכו לאחד. הפחד מדמעות ציבור הלחיץ אותי.
בפעם האחרונה הלכנו לשאוב מים מהבאר בכדי לעשות ניקיונות , מזמן כבר למדנו להעריך את פלאי הטכנולוגיה . בזמן הניקיונות הילדים פשוט עמדו וצפו בנו מתקשים להאמין .
בפעם האחרונה הלכנו לגן הילדים, הילדים פשוט כאלה נשמות מתוקות. הילד הקטן בריידט, הביט בי בעיניים עם חיוך מבויש ונבוך אתם עוזבים?.. הילדים שרו שירים ,הילדים מביטים ישר לתוך העיניים משהו שאנחנו לא מסוגלים עוד לעשות. ופשוט חודרים לנשמתי אני מחליטה שאני גם רוצה להביט כך. נשמתנו מתמזגות,חוויה ייחודית אני חווה .
יום קשה עברנו, אני מביטה על האי ועל האנשים ונפרדת לשלום . תחושה פנימית אומרת לי שזו לא פרידה סופית אך עדיין נפרדת ומברכת אותם לשלום.
תודה על חודש מדהים של נתינה וקבלה אין סופית על האהבה טהורה ונקייה וחיים בצל הפשטות . אוהבת ומאחלת שאושר ושמחה יהיה מנת חלקכם.
תודה רבה על המתנה הכי מדהימה
